לא הייתי רוצה להיות במקום אחר באותו הרגע!

ה-7 באוקטובר התקרב ומאוד רציתי להיות בישראל כדי לחוות את זה עם ישראל, להרגיש איתה את הכאב והאבל ולהיות מעודד.

3 השבועות בישראל היו מאוד מיוחדים. כן, הרגשתי את הכאב, התאבלתי ועודדתי, אבל גם קיבלתי עידוד גדול. זה תמיד כל כך עשיר במלכות אלוהים: הוא תמיד נותן לך יותר ממה שאתה חושב, מצפה או אפילו מדמיין. בתשובה לשאלה ששואלים אותי לא פעם, "האם זה בטוח?": אני יודע שבכל מקום שאני נמצא, אני בידיו של אלוהים ולא קורה שום דבר שהוא לא מאפשר ושהוא לא יכול להשתמש בו לתמיד. ויתרה מכך, במהלך המסע הזה חוויתי את ההגנה והשלום של אלוהים סביבי בצורה עצומה. למשל, היו פיגועים קרובים למקומות שאליהם נסעתי, אבל הם קרו לפני או אחרי שהגעתי לשם. וכשהייתי עם חברי ליד חיפה, לא הייתה צפירה אחת של תקיפה אווירית בכפר ההוא. וזה בזמן שהם מתרחשים כל יום לפני שהגעתי וסירנות תקיפות אוויר נשמעו במקומות סביבנו. אבל הדבר הנפלא ביותר הוא השקט והשמחה הפנימית שהצלחתי לחוות כל הזמן ועל כך הצלחתי להעיד גם לישראלים. וזו עדות שמתקבלת, הללויה!

הרגע הטוב ביותר עבורי היה מתקפת הטילים האדירה מאיראן ב-1 באוקטובר. עכשיו לפני שאתה חושב שאני לגמרי מחוץ למסלול, הרשו לי להסביר. באותו ערב השתתפתי בשירות של קהילה משיחית, שם גם חגגנו את סעודת האדון. בדרשה דיבר הכומר מ-1 לקורינתים יא:24-26. אנו נקראים כאן לזכור וזכירה זו היא הכרזה על מות ה'. הכומר הסביר בבירור שזה לא רק הכרזה על מות ישוע, אלא גם על תחייתו, עלייתו ובכך מלכותו (כי מאותו רגע הוא יושב לימינו של האב) וביאתו השנייה. כמה דקות אחר כך, בזמן שהיינו

עם תחילת סעודת האדון, מתחילות הסירנות והאזעקות בטלפונים שלנו, ורגע לאחר מכן קולות פיצוצים מתותחי נ"מ. החלטנו פשוט להישאר בקפלה בקרייסטצ'רץ' ולהמשיך לחגוג, לזכור, להכריז על מותו, תחייתו של ישוע, מלכותו והביאה השנייה. הייתי בשלום ובאמת חוויתי: זה מה שאנו כגוף המשיח נקראים לעשות. אנו נקראים להכריז על ניצחונו של השה של אלוהים מול ואפילו בעיצומו של הרס, מוות, הרס, שנאה ושבר. לא הייתי רוצה להיות במקום אחר באותו הרגע! זו הייתה פיסת גן עדן (ממלכת אלוהים) עלי אדמות...